(א)תִּקְע֨וּשׁוֹפָ֜רבְּצִיּ֗וֹןוְהָרִ֙יעוּ֙בְּהַ֣רקׇדְשִׁ֔ייִרְגְּז֕וּכֹּ֖ליֹשְׁבֵ֣יהָאָ֑רֶץכִּי־בָ֥איוֹם־יְהֹוָ֖הי״י֖כִּ֥יקָרֽוֹב׃(ב)י֧וֹםחֹ֣שֶׁךְוַאֲפֵלָ֗הי֤וֹםעָנָן֙וַעֲרָפֶ֔לכְּשַׁ֖חַרפָּרֻ֣שׂעַל־הֶהָרִ֑יםעַ֚םרַ֣בוְעָצ֔וּםכָּמֹ֗הוּלֹ֤אנִֽהְיָה֙מִן־הָ֣עוֹלָ֔םוְאַֽחֲרָיו֙לֹ֣איוֹסֵ֔ףעַד־שְׁנֵ֖ידּ֥וֹרוָדֽוֹר׃(ג)לְפָנָיו֙אָ֣כְלָהאֵ֔שׁוְאַחֲרָ֖יותְּלַהֵ֣טלֶהָבָ֑הכְּגַן־עֵ֨דֶןהָאָ֜רֶץלְפָנָ֗יווְאַֽחֲרָיו֙מִדְבַּ֣רשְׁמָמָ֔הוְגַם־פְּלֵיטָ֖הלֹא־הָ֥יְתָהלּֽוֹ׃(ד)כְּמַרְאֵ֥הסוּסִ֖יםמַרְאֵ֑הוּוּכְפָרָשִׁ֖יםכֵּ֥ןיְרוּצֽוּן׃(ה)כְּק֣וֹלמַרְכָּב֗וֹתעַל־רָאשֵׁ֤יהֶהָרִים֙יְרַקֵּד֔וּןכְּקוֹל֙לַ֣הַבאֵ֔שׁאֹכְלָ֖הקָ֑שׁכְּעַ֣םעָצ֔וּםעֱר֖וּךְמִלְחָמָֽה׃(ו)מִפָּנָ֖יויָחִ֣ילוּעַמִּ֑יםכׇּל־פָּנִ֖יםקִבְּצ֥וּפָארֽוּר׃(ז)כְּגִבּוֹרִ֣יםיְרֻצ֔וּןכְּאַנְשֵׁ֥ימִלְחָמָ֖היַעֲל֣וּחוֹמָ֑הוְאִ֤ישׁבִּדְרָכָיו֙יֵֽלֵכ֔וּןוְלֹ֥איְעַבְּט֖וּןאֹרְחוֹתָֽם׃(ח)וְאִ֤ישׁאָחִיו֙לֹ֣איִדְחָק֔וּןגֶּ֥בֶרבִּמְסִלָּת֖וֹיֵלֵכ֑וּןוּבְעַ֥דהַשֶּׁ֛לַחיִפֹּ֖לוּלֹ֥איִבְצָֽעוּ׃(ט)בָּעִ֣יריָשֹׁ֗קּוּבַּֽחוֹמָה֙יְרֻצ֔וּןבַּבָּתִּ֖יםיַעֲל֑וּבְּעַ֧דהַחַלּוֹנִ֛יםיָבֹ֖אוּכַּגַּנָּֽב׃(י)לְפָנָיו֙רָ֣גְזָהאֶ֔רֶץרָעֲשׁ֖וּשָׁמָ֑יִםשֶׁ֤מֶשׁוְיָרֵ֙חַ֙קָדָ֔רוּוְכוֹכָבִ֖יםאָסְפ֥וּנׇגְהָֽם׃(יא)וַיהֹוָ֗הי״י֗נָתַ֤ןקוֹלוֹ֙לִפְנֵ֣יחֵיל֔וֹכִּ֣ירַ֤במְאֹד֙מַחֲנֵ֔הוּכִּ֥יעָצ֖וּםעֹשֵׂ֣הדְבָר֑וֹכִּֽי־גָד֧וֹליוֹם־יְהֹוָ֛הי״י֛וְנוֹרָ֥אמְאֹ֖דוּמִ֥ייְכִילֶֽנּוּ׃(יב)וְגַם־עַתָּה֙נְאֻם־יְהֹוָ֔הי״י֔שֻׁ֥בוּעָדַ֖יבְּכׇל־לְבַבְכֶ֑םוּבְצ֥וֹםוּבִבְכִ֖יוּבְמִסְפֵּֽד׃(יג)וְקִרְע֤וּלְבַבְכֶם֙וְאַל־בִּגְדֵיכֶ֔םוְשׁ֖וּבוּאֶל־יְהֹוָ֣הי״י֣אֱלֹהֵיכֶ֑םכִּֽי־חַנּ֤וּןוְרַחוּם֙ה֔וּאאֶ֤רֶךְאַפַּ֙יִם֙וְרַב־חֶ֔סֶדוְנִחָ֖םעַל־הָרָעָֽה׃(יד)מִ֥ייוֹדֵ֖עַיָשׁ֣וּבוְנִחָ֑םוְהִשְׁאִ֤יראַחֲרָיו֙בְּרָכָ֔המִנְחָ֣הוָנֶ֔סֶךְלַיהֹוָ֖הי״י֖אֱלֹהֵיכֶֽם׃(טו)תִּקְע֥וּשׁוֹפָ֖רבְּצִיּ֑וֹןקַדְּשׁוּ־צ֖וֹםקִרְא֥וּעֲצָרָֽה׃(טז)אִסְפוּ־עָ֞םקַדְּשׁ֤וּקָהָל֙קִבְצ֣וּזְקֵנִ֔יםאִסְפוּ֙עֽוֹלָלִ֔יםוְיֹנְקֵ֖ישָׁדָ֑יִםיֵצֵ֤אחָתָן֙מֵֽחֶדְר֔וֹוְכַלָּ֖המֵחֻפָּתָֽהּ׃(יז)בֵּ֤יןהָאוּלָם֙וְלַמִּזְבֵּ֔חַיִבְכּוּ֙הַכֹּ֣הֲנִ֔יםמְשָׁרְתֵ֖ייְהֹוָ֑הי״י֑וְֽיֹאמְר֞וּח֧וּסָהיְהֹוָ֣הי״י֣עַל־עַמֶּ֗ךָוְאַל־תִּתֵּ֨ןנַחֲלָתְךָ֤לְחֶרְפָּה֙לִמְשׇׁל־בָּ֣םגּוֹיִ֔םלָ֚מָּהיֹאמְר֣וּבָעַמִּ֔יםאַיֵּ֖האֱלֹהֵיהֶֽם׃(יח)וַיְקַנֵּ֥איְהֹוָ֖הי״י֖לְאַרְצ֑וֹוַיַּחְמֹ֖לעַל־עַמּֽוֹ׃(יט)וַיַּ֨עַןיְהֹוָ֜הי״י֜וַיֹּ֣אמֶרלְעַמּ֗וֹהִנְנִ֨ישֹׁלֵ֤חַלָכֶם֙אֶת־הַדָּגָן֙וְהַתִּיר֣וֹשׁוְהַיִּצְהָ֔רוּשְׂבַעְתֶּ֖םאֹת֑וֹוְלֹא־אֶתֵּ֨ןאֶתְכֶ֥םע֛וֹדחֶרְפָּ֖הבַּגּוֹיִֽם׃(כ)וְֽאֶת־הַצְּפוֹנִ֞יאַרְחִ֣יקמֵעֲלֵיכֶ֗םוְהִדַּחְתִּיו֮אֶל־אֶ֣רֶץצִיָּ֣הוּשְׁמָמָה֒אֶת־פָּנָ֗יואֶל־הַיָּם֙הַקַּדְמֹנִ֔יוְסֹפ֖וֹאֶל־הַיָּ֣םהָאַחֲר֑וֹןוְעָלָ֣הבׇאְשׁ֗וֹוְתַ֙עַל֙צַחֲנָת֔וֹכִּ֥יהִגְדִּ֖יללַעֲשֽׂוֹת׃(כא)אַל־תִּֽירְאִ֖יאֲדָמָ֑הגִּ֣ילִיוּשְׂמָ֔חִיכִּֽי־הִגְדִּ֥יליְהֹוָ֖הי״י֖לַעֲשֽׂוֹת׃(כב)אַל־תִּֽירְאוּ֙בַּהֲמ֣וֹתשָׂדַ֔יכִּ֥ידָשְׁא֖וּנְא֣וֹתמִדְבָּ֑רכִּי־עֵץ֙נָשָׂ֣אפִרְי֔וֹתְּאֵנָ֥הוָגֶ֖פֶןנָתְנ֥וּחֵילָֽם׃(כג)וּבְנֵ֣יצִיּ֗וֹןגִּ֤ילוּוְשִׂמְחוּ֙בַּיהֹוָ֣הי״י֣אֱלֹהֵיכֶ֔םכִּֽי־נָתַ֥ןלָכֶ֛םאֶת־הַמּוֹרֶ֖הלִצְדָקָ֑הוַיּ֣וֹרֶדלָכֶ֗םגֶּ֛שֶׁםמוֹרֶ֥הוּמַלְק֖וֹשׁבָּרִאשֽׁוֹן׃(כד)וּמָלְא֥וּהַגֳּרָנ֖וֹתבָּ֑רוְהֵשִׁ֥יקוּהַיְקָבִ֖יםתִּיר֥וֹשׁוְיִצְהָֽר׃(כה)וְשִׁלַּמְתִּ֤ילָכֶם֙אֶת־הַשָּׁנִ֔יםאאֲשֶׁר֙אָכַ֣להָאַרְבֶּ֔ההַיֶּ֖לֶקוְהֶחָסִ֣ילוְהַגָּזָ֑םחֵילִי֙הַגָּד֔וֹלאֲשֶׁ֥רשִׁלַּ֖חְתִּיבָּכֶֽם׃(כו)וַאֲכַלְתֶּ֤םאָכוֹל֙וְשָׂב֔וֹעַוְהִלַּלְתֶּ֗םאֶת־שֵׁ֤םיְהֹוָה֙י״י֙אֱלֹ֣הֵיכֶ֔םאֲשֶׁר־עָשָׂ֥העִמָּכֶ֖םלְהַפְלִ֑יאוְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּעַמִּ֖ילְעוֹלָֽם׃(כז)וִידַעְתֶּ֗םכִּ֣יבְקֶ֤רֶביִשְׂרָאֵל֙אָ֔נִיוַאֲנִ֛ייְהֹוָ֥הי״י֥אֱלֹהֵיכֶ֖םוְאֵ֣יןע֑וֹדוְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּעַמִּ֖ילְעוֹלָֽם׃
נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
(יא)וה׳ נתן קולו לפני חילו – בראש השנה.
כי רב מאד מחנהו – אלו ישראל.
כי עצום עושה דברו – כי הוא מעצים כחם של צדיקים שעשו רצונו.
כי גדול יום ה׳ – זה יום הכפורים.
ומי יכילנו – שלשה ספרים נפתחים. ד״א ללמדך שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת אין יכולים לשמוע קולו שנאמר וה׳ נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו אלו המלאכים שנאמר מחנה אלהים זה, ומי קשה מהם הצדיקים שנאמר כי עצום עושה דברו זה צדיק שעשה דברו, ואי זה זה משה שנאמר לו עשה לי משכן ונזדרז ועשה הוי קשה כחן של צדיקים שיכולים לשמוע קולו, ושמא תאמר בקול נמוך היה מדבר תלמוד לומר אם יוספים אנחנו לשמוע, וכה״א נפשי יצאה בדברו, וכתיב קול ה׳ בכח וגו׳ קול ה׳ שובר ארזים, ומנין שבאותו קול דבר עם משה שנאמר וישמע את הקול קול של מתן תורה.
(יג)
רמז תקלה
וקרעו לבבכם ואל בגדיכם – אריב״ל אם קרעתם לבבכם בתשובה אי אתם קורעים בגדיכם על בניכם ועל בנותיכם למה כי חנון ורחום הוא, ארך אף אין כתיב כאן אלא ארך אפים, מאריך רוחו עם הצדיקים ועם הרשעים מאריך רוחו עם הצדיקים וגובה מהם מעט מעט מעשים רעים שעושים בעולם הזה בשביל ליתן שכרן לעתיד, ומשפיע שלוה לרשעים בעולם הזה בשביל ליפרע מהם חוב משלם לעתיד לבא. ר׳ שמואל בר נחמני בשם ר׳ יונתן מאריך רוחו עד שלא נגבה בא לגבות גובה. א״ר חנינא מאן דאמר רחמנא ותרן הוא יותרו בני מעוי אלא מאריך רוחו וגבי דידיה. א״ר לוי מהו ארך אפים רחק רגז, משל למלך שלגיונו קשים אמר המלך אם דרים הם במדינה עמי עכשו בני המדינה מכעיסין אותי והם עומדים עליהם ומכלים אותם, אלא הריני משלחם בדרך רחוקה אם מכעיסין אותי בני המדינה עד שאני משלחם הם באים ומפייסין אותי ואני מקבל פיוסן, הדא הוא דכתיב באים מארץ מרחק מקצה הארץ ה׳ וכלי זעמו. א״ר יצחק ולא עוד אלא שנועל בפניהם שנאמר פתח ה׳ את אוצרו ויוצא את כלי זעמו, עד דהוא פתח והוא טריק רחמוי קריבין.
(טז)יצא חתן מחדרו – זה הארון, וכלה מחופתה זה ס״ת.
דבר אחר: יצא חתן – זה נשיא, וכלה מחופתה זה אב בית דין.
(כ)ואת הצפוני ארחיק – זה יצר הרע שצפון בלבו של אדם, והדחתיו אל ארץ ציה למקום שאין בני אדם מצויים להתגרות בהם, פניו אל הים הקדמוני שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו, וסופו אל הים האחרון שנתן עיניו במקדש שני והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו.
ועלה באשו ותעל צחנתו – שמניח אומות העולם ומתגרה בהם בישראל.
כי הגדיל לעשות – אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכלם, כי ההוא מעשה דאביי שמע לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא נקדם וניזיל באורחא, אמר איזיל ואפרשינהו מאיסורא אזל בתריינו תלתא פרסי באגמא, כי הוו פרשי מהדדי שמע דקאמרי אורחא רחיקא וצוותא בסימא, אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומי נפשיה תלא נפשיה בעבורא דקרשא וקא מצטער, תאנא ליה ההוא סבא כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו.
(כג)ובני ציון גילו ושמחו וגו׳ – שנו רבותינו יורה שמורה את הבריות להטיח גגותיהן ולהכניס פירותיהן ולעשות כל צרכיהם. ד״א שיורד בנחת ואינו יורד בזעף. ד״א שמשקה את הארץ ומורה ויורד עד התהום, שנאמר תלמיה רוה נחת גדודיה וגו׳. אמר מר שיורד בנחת או אינו אלא שמשיר הפירות ומשטף הזרעים ומשבר הגרנות, תלמוד לומר ומלקוש מה מלקוש לברכה אף יורה לברכה. ומלקוש גופיה מנא לן דלברכה היא, אלא יורה גופיה ברכה היא דכתיב ובני ציון גילו ושמחו. יורה במרחשון ומלקוש בניסן. או אינו אלא בכסליו תלמוד לומר בעתו. מאי מלקוש א״ר נהילאי בר אידי אמר שמואל שמל קשיותיהן של ישראל, דבי ר׳ ישמעאל תני שממלא התבואה בקשין שלה, במתניתא תנא שיורד על המליות ועל הקשים.
(כו)